חידוש לפרשות “אחרי מות – קדושים”: מות נדב ואביהוא – בניו של אהרון – פותח את פרשת “אחרי מות”. הם נכנסו לקודש הקודשים כדי להקריב קורבן, אבל בלי ציווי מה’. כותב הפסוק: “בקרבתם לפני ה’ וימותו”. חז”ל אומרים שהייתה להם אש של צמאון לה’, רצון עז להתקרב – אך לא לפי הכללים. הם ניסו להיכנס אל המקום הכי קדוש – קודש הקודשים – בלי הדרכה, בלי זמן, בלי טהרה. 

בקבלה, קודש הקודשים נקרא “עתיקא קדישא” – המקום הכי פנימי ברצון העליון של ה’, ה”חדרי חדרים” של מלך מלכי המלכים.אי אפשר להיכנס לשם סתם כך. צריך טהרה, סדר, כוונה מדויקת. לכן, מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, ה’ מדבר עם אהרון ואומר לו:“ואל יבא בכל עת אל הקודש…” – יש זמן, ויש דרך. 

בעל התניא מבאר במאמרו “אדם כי יקריב מכם קורבן לה’” שהקרבנות של ימינו הם הקרבת הנפש הבהמית – תיקון המידות, שליטה ברצונות, הכנעה של הכעס, הגאווה, התאווה.לכל אחד מאיתנו יש נפש בהמית, ויש בה עשר מידות – שהן בעצם הספירות. בכל מידה יש צד טוב וצד לא מתוקן. 

העבודה של יהודי היא לזבוח את המידות הלא מתוקנות, למען מטרה אחת – להתקרב אל הקודש, אל חדרי חדרים של ה’.וכשאנחנו מקריבים כך את עצמנו – לא במובן הפיזי אלא במובן של שינוי פנימי – אנחנו זוכים להיכנס פנימה, אל תורת ה’ עצמה, שהיא “שיתא סדרי משנה”, שהיא התגלות הרצון העליון בתוך העולם. לסיכום:רצון עז להתקרב לה’ הוא טוב – אבל בלי גבולות, הוא עלול לשרוף.פרשת “אחרי מות” מלמדת אותנו שקדושה אמיתית היא רצון עם גבול, התלהבות עם הדרכה, אהבה עם יראת כבוד.וכך זוכים להיכנס לקודש הקודשים באמת – לא כמו נדב ואביהוא, אלא כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים: בטהרה, בקדושה, ועם גבולות